fbpx
ההפקה החדשה של אנסמבל שלומי

אי שקט

בקשה חמלה שוב פיוס מאחורי הקלעים עדיין העננה משאלה תשוקה אמן לפני שנים רבות it's a long way אגדה

לפני הכניסה
היא והוא
יושבים על ספסל

וראש אייל

בעת שהכל מוצף
עבר,
הווה,
עתיד

אייל מתרומם
בכל עוצמתו
על מגש הטלטלה

מעיד על
כח עמידה

דרך האהבה

ההצגה בנויה משכבות
שעומדות כל אחת לחוד
וכולן יחד משתלבות:

העצוב של החלל, הוידאו ארט התאורה,
השחקנים, השירים, הקהל.

הצופה בהצגה מעורב בה, כי רמת הקשב שלו דרושה כדי לפענח את כל הרבדים. לפענח אין פירושו להבין, הכוונה היא להיות. להיות רובד נוסף של היצירה, נוכח

רעיון: פבלו זלצמן, קלאודיו (פנצו) אדלברג
בימוי ושירים: פבלו זלצמן
עיצוב חלל: קלאודיו (פנצו) אדלברג
יעוץ אומנותי: דוד מעיין
עוזר במאי: בר פסח
וידאו ארט: פביאן פיטוסי
מוסיקה: גוסטבו בוסטמנטה
עיצוב תאורה: בר פסח
תנועה: נטע פלוצקי, מגדלנה קליין
צילום: גרסיאלה חייצנקו
הפעלה תאורה וידאו: אלכס חארצ’נקו
הפקה: שרית ייה
תקשורת ושיווק: ברק נחשול
מדיה: נורית נוביק
שחקנים יוצרים:
מגדלנה קליין, ברק נחשול, פביאן פיטוסי, נורית נוביק, סיון שחר, גרסיאלה חציינקו, גוסטבו בוסטמנטה, אלכס חארצ’נקו, נטע פלוצקי, פבלו זלצמן

על ההצגה

היצירה ׳אי שקט׳ נוצרה בזמן הקורונה.  לפיכך צרובה בה  תקופה מכוננת זו שתורגמה לאירוע פרפורמטיבי דינמי ומלא תנועה.

תהליך החקירה הנהוגה תמיד ביצירות המרכז כלל, מכורח מציאות הקורונה, בידודים וסגרים שהשפיעו גם על הביטוי האומנותי-יצירתי. כל שחקן בחר נושא הקרוב לליבו  וחקר אותו בינו לבין עצמו , בינו לבין הבמאי, כך במשך תקופה ממושכת שכללה את ההפוגות הידועות מתוך דינמיקת הקורונה.

גם הבמאי וגם המבצעים הגיבו בגמישות רבה לשינויים התמידיים במצב. הנושאים שצצו ותפסו צורה יותר מתמיד היו אלו שעומדים בחזית חיינו האישיים כשחקנים יוצרים.

נושאים אישיים המסתמנים בעת הזו יותר מתמיד כעומדים בחזית חיינו האישיים של השחקנים/יוצרים.

בד בבד מתוך בטנו ומתוך מעמקי תודעתו של הבמאי, צפו ועלו שירים שנכתבו  על ידו. שירים המנכיחים את אהבתו להרגיש. את אהבתו ליצור. את אהבתו לאישה של חייו אשר יחדיו הקימו מפעל חיים בועט של אומנות ואהבת אדם וחיים.

היצירה נוגעת ברגשות הבסיסיים שמלווים ומנהלים את חיינו : חמלה, פרידה, תקווה, אהבה, עזרה, שמחה, פיוס, בקשה, משאלה, בושה,- רגשות אלו חגים בתוך וסביב היצירה ומבוטאים כאמור באמצעות השירים המוגשים על ידי המשתתפים באופן מאוד אינטימי לקהל.

הקהל יושב בארבעה צדדיו של מבנה מיוחד במינו המשרת את התלת-מימדיות של האירוע כולו. מבנה  הנראה כמו תא בידוד ענק העטוף באמצעים חזותיים מרהיבים  שבוקעים מתוכו צלילים בעלי עוצמה ומוסיקה. הפרפורמרים נעים בו ומתוכו החוצה  כדמויות המוכרות לכל ובכפוף לנושאים המרכיבים את הפרטיטורה הדרמטית של האירוע המייצגים נושאים ותקופות בעלי מכנה משותף  הקשורים עם הווי חיינו בארץ זו. דמויות שיחד ובלא כל קשר ישיר אחת לחברתה, בונות  ומפרקות בכל פעם מצבים שהם שילובים  משילובים שונים כגון

אימהות , גבריות, ישראליות, בדידות קיומית , ראשוניות, זקנה, נעורים, זוגיות -המשקפים לנו את מורכבותה הבלתי נתפסת והקסומה של הווית חיינו.

הצופה והמשתתף באירוע מוזמן להרכיב את הפאזל היחודי שלו,  מוזמן  להיות מעורב, להיות  קשוב ונוכח בחוויה ממשית. יצירה  משותפת אינטימית ורגישה.

זו היא יצירה שהיא עולם פנימי עשיר ונוגע  שנוצר ובא לידי ביטוי  באמצעות ההתקרבות שלנו בלי להתקרב . כל זאת במהלך השתוללותה של מגפה בחוץ ובתוך ביתנו ממש

מצרף אומנותי מורכב אשר קיבל זהות, אפיון ושפה משלו.  שנברא בו עולם ב 60 דקות. שבו  יש חוקיות, שיש בו מבנה,  ומקצב שהשלם הוא אינסוף צירופים שצורפו מתוך חלקיו. אין אמת אחת בנמצא, חווית המציקות הפנימית של הצופה והשחקן הופכת נזילה. מסתוריות ואי וודאות בונים חידה תודעתית ונפשית ההופכים מעין מנגנון היוצר ערנות בצורך לפענח ולהבהיר, מה שמניח כר פורה לפרשנות, דמיון ויצירתיות אישית. 

היצירה היא שיר אהבה לחיינו. היא אי שקט. מוכרחים להיות שמח  מוכרחים להגן על השמחה.

תפיסת הבמאי

ב"אי שקט" ישנו ניסיון אמיתי לשחרר את היצירה מן הצורך הנרטיבי של סיפור ליניארי והגיוני.ההצגה מציעה לצופה אפשרות להיפתח לרעיונות חדשים ומעוררת בו מעיינות פנימיים של תובנה עמוקה שאנו פחות רגילים לגעת בהם. רצף התמונות הנחשפות מול הצופה עוזרות לו בו זמנית ללכת בהתחלה לאיבוד ואחר כך להשתחרר מכבלי ההיגיון ולהתחבר למתרחש מתוך עולמו הפנימי האסוציאטיבי , הרגשי, ללא מעצורים רציונאליים.

ליצירה היגיון ומציאות משלה המציעים שילוב אומנויות שונות המאפשר עולם בימתי חוויתי בעל חוקים משלו. הדרמטורגיה אינה תלויה בעלילה אלא חופשייה, אנרגטית ומכוונת לגעת במיתרים שונים ומגוונים של מה שנוכח בחוויה. היצירה נחשפת מול הצופה ללא מסכים. אחורי הקלעים גם הם קדמת הבמה ובתווך השחקנים המשחקים את הדמויות של עצמם.

הנושא והרעיון הבסיסי של היצירה נבחרים על ידי הבמאי מתוך הכרות את חברי האנסמבל. באותו זמן גם נבחר החלל שבו צפויה היצירה להתרחש ומשכללים אותו כך שכל המחלקות הרב תחומיות תוכלנה להיות פעילות ומוכנות לניסיון .החלל הוא גורם מאוד חשוב בהתפתחות היצירה. כמו רחם חי המתפתח ומפתח את העומד להיוולד. כל חזרה מתנהלת כאירוע בפני עצמו הוא מקיים את החוקיות של אירוע אמנותי עם התחלה אמצע וסוף. השחקנים מתכוננים ומודעים שמרגע שהחזרה התחילה כל החומרים הנובעים מהמבצעים הם חלק מאירוע אומנותי. החזרות פתוחות לכל אפשרות של הפתעה מבורכת והתנסות חדשה. לפעמים גם מגיעים בהפתעה אורחים הצופים בחזרה כמו הייתה הצגה.

תהליך החזרות נמשך כתשעה חודשים והתחיל עם סדרת שאלות למחקר הנבדקות בחדר החזרות בכלים יצירתיים. החומרים האישיים של היוצרים נובעים מהם בתהליך העלאת נושאים ושאלות מתוך עולמם הפנימי. כל יוצר הינו חומר הגלם של היצירה המתהווה. שילוב העולמות השונים מהווה את היצירה. היצירה הינה חופשייה ומפתיעה ומתחוללת בה תנועת שינויי תמידי המשנה גם את מה שחשב הצופה בה שהיא בעיניו רק רגע אחד לפני. לאתגר שכזה נדרשים פתיחות, גמישות, אומץ לא לדעת ואמונה איתנה שהכול כבר נמצא. החיפוש וההתגלות המוצעים ביצירה הולכים יד ביד ומזמינים את הצופים לחוויה דומה.

היצירה מתפתחת ודיאלוג ביו הדברים המתחילים להתבהר לבין אלה המבקשים להתגלות. בשלב אחרון לאחר שבעה חודשים של זרימת החומרים מתחילים בתהליך עריכה ודיוק של התמונות המרכיבות את הפאזל. העיקרון המנחה הינו שגם בתוך הקבוע יש מקום לבלתי צפוי, לחדש. עתה היצירה מוכנה למפגש עם קהל. ההנחיה למשתתפים הינה להיות ערים לכל דבר חדש שקורה באותו רגע של האירוע ולתת לזה מרחב ומקום בתוך הקיים.

יצירה זו הינה תוצאת שנות מחקר רבות המתקיים כשגרה אמנותית של היוצרים באנסמבל שלומי. אלה עוסקים במחקר המרחב המופלא והעשיר בין היוצר והיצירה. מחקר אנתרופולוגי של קבוצת אמנים שיצירותיהם משקפות תמיד את התפתחותה של היצירה והעוסקים בה. אמנים ההולכים יד ביד ומזינים במסירות ובאהבה הדדית אחת.

תגובות הקהל

ההצגה "אִי שֶׁקֶט" אוֹ "אִי שָׁקֵט" כל אחד יפרש לו זאת כרצונו, לשני המופעים הללו יש איכות קיומית.
ההצגה היא לא הצגה רגילה.
היא שיר אהבה ליצירה.
שיר אהבה לשחקן/ שחקנית.
זה שיר אהבה לאישה מאד מיוחדת.
זה שיר אהבה לקהל.
שיר אהבה לאומנות.
שיר אהבה.
ההצגה השאירה אותי ללא קול, ללא יכולת דיבור, ללא יכולת תיאור.
הייתי צריך לעבור לילה כדי שאוכל לשבת לכתוב על החוויה.
ועדיין כשאני מנסה לכתוב הדמעות עולות וחונקות.
ההצגה נעשתה בימי קורונה, ולמען הגילוי הנאות, כמעט לקחתי בה חלק, אך לצערי בגלל המרחק והסגרים לא הסתייע בידי וחשבתי שאולי זו הסיבה שחוויתי כך את ההצגה, אך הייתה איתי ידידה שראתה את ההצגה, ובהצגה אתה יושב וחווה אותה במצבים שונים כשכל חלק אתה רואה מזווית אחרת, ואתה מופרד ממי שבא אתך להצגה, וכך כשהסתיימה ההצגה ישבתי בוהה, עם עיניים מלאות, ובוכה בכי של ממש, וכך גם חברתי. שנינו בכינו בלי לדעת מה השני מרגיש.
ההצגה בנויה משכבות שעומדות כל אחת לחוד וכולן יחד משתלבות, העצוב של התאורה, הוידאו ארט והתפאורה , שהם שכבות ורבדים, השחקנים, השירים, הקהל, כל אלו שכבות ורבדים משתלבים בהצגה.
זוהי הצגה שלא יכולה להותיר צופה אדיש. הצופה בהצגה חייב להיות מעורב בה כי רמת הקשב שלו דרושה כדי לפענח את כל הרבדים שהזכרתי, אבל לפענח אין פירושו להבין, הכוונה היא להיות נוכח בו. הנוכחות שלו משתווה לנוכחות של השחקנים.
אני ממליץ בחום למי שמכיר את המרכז ליצירה בשלומי ולמי שלא , לבוא לקחת חלק בחוויה המיוחדת הזאת. זה תיאטרון שמכניס אתכם כבר מהרגע הראשון לתוך עולם של חוויות רגשיות.
עוד עכשיו בצהרי היום שלמחרת, הגרון חנוק, והעיניים מלאות, כשאני מעלה את הדברים על הכתב.

תודה.
ישראל וייזר

ההצגה אי שקט היא הבייבי החדש שנולדה עתה לאנסמבל מרכז היוצרים שלומי אחרי הריון של 14 חודשי חקירה ומסע בתנאי מציאות מתחלפים תדיר בעקבות משבר הקורונה העולמי.

כאחת השחקניות/יוצרות בהצגות שלנו, אני יודעת משהו על העצמי שלי כשאני נכנסת ואין לדעת איך אני יוצאת.
החומרים האישיים והקבוצתיים הולכים ומתבהרים וחומר אחד מוביל בשרשרת חסרת כיווניות מובנית לחומר אחר.

השנה החקירה מכורח המציאות התקיימה בבידודים וסגרים שהשפיעו גם על הביטוי האומנותי-יצירתי. כל שחקן חקר נושא לבד ועמד איתו שעות בינו לבינו ובינו לבין הבמאי. בתפיסת הבמאי שהגיב גם הוא בגמישות לשינויים ומעצם היותנו קבוצה יוצרת הטרוגנית ורבת משתנים, חולקנו לנושאים אישיים המסתמנים בעת הזו יותר מתמיד כעומדים בחזית חיינו האישיים של השחקנים/יוצרים. כך נמחקה באחת האפשרות להשראה ותולדה של חומרים המגיעים מתוך מגע עם לפחות עוד אדם אחד ועם יותר מנושא אישי אחד.

המבנה האדריכלי עיצובי הייחודי של ההצגה הנראה כמו תא בידוד ענק ובתוכו מטריצות גיאומטריות ברורות התחומות ומגבילות את תנועותיו של השחקן לבל ישקו ויתערבבו עם שחקן נוסף. זה לצד זו. תמיד יהא רק ליד.

בד בבד מתוך מעמקיי בטנו ותודעתו של הבמאי, נכתבו שיריו המנכיחים את אהבתו להרגיש. את אהבתו ליצור. את אהבתו לאישה של חייו אשר יחדיו הקימו מפעל חיים בועט של אומנות ואהבת אדם וחיים.

כך הורכבנו למצרף אומנותי אשר קיבל זהות, אפיון ושפה משלו ונברא עולם ל60 דקות עם חוקיות, מבניות ומקצב שהשלם הוא אינסוף צירופים שתרצו מתוך חלקיו. אין אמת אחת בנמצא, חווית המוצקות הפנימית של הצופה והשחקן הופכת נזילה. מסתוריות ואי וודאות בונים חידה תודעתית ונפשית ההופכים מעין מנגנון היוצר עירנות בצורך לפענח ולהבהיר, מה שמניח כר פורה לפרשנות, דמיון ויצירתיות אישית.

בנימה אישית: התבקשתי לחקור אמהות מתוך בילוי שעות רבות בחיק שתי בנותיי בבית קטנטן ומינימום אפשרויות לנוע בעולם ולשאת לבד באחריות לייצר בעבורן הווי, עוגן ומשען.
פניתי בלי משים לארכיון נשות חיי כדי לבאר ולזקק בי אי-מהות. אלו הנשים מהן ינקתי את שורשיי והפכתי להיות אמא, אישה, ילדה, רעיה ובת ישראל.
נכנסתי למטריקס רגשות, טלטלות, ריקודים, ריחות, נשימות, שיריה של סבתי אי אז בבמות מרוקו ועוד מופעים מלאי דיסוננס של קבלה ודחייה.

חיבוק,
סיון

אי-שקט. אנחנו חיים בתקופה עמוסת מידע, התרחשות, אירועים, בליץ מסרים תקשורתיים, דעות, רעשים. עומס לעיניים, לאוזניים, לרגש.
אי שקט. אנחנו מחפשים, צריכים, חייבים.. את המקום שלנו למצוא שקט, פיזי ונפשי. לנטרל את כל רעשי הרקע ולהתחבר למי שאנחנו. להטען באנרגיות טובות עבורנו.
ההצגה של התאטרון האלטרנטיבי בבית היוצרים בשלומי מיטיבה להעביר את כל אלו, בתחושות ובמחשבות שעולות במהלך הצפייה, והדהוד המתמשך אחריה. מה בעצם ראינו? מה אני לוקח איתי? חוויה של קולות, צבעים, וידאוארט, ריקוד וטקסטים הנוגעים באמונה, באהבה, בעצב, בשמחה.
מוכרחים להיות שמח. ושמחה זו תרבות. מוכרחים לשמור על השמחה. מוכרחים לשמור על התרבות.
יש בשלומי קבוצת תאטרון אלטרנטיבי אמיצה, בועטת, מרגשת. ואני חייב להתייחס ולומר, שלהרים על קו הגבול בשלומי כזו הפקה מושקעת וחתרנית, כל כך רחוק מהמרכז התרבותי, זה העונג האמיתי. האפשרות לחוות תאטרון אלטרנטיבי ליד הבית.
מוכרחים לשמור על התרבות.
מוכרחים לשמור על השמחה.

ליאור דואק

שירים - אי שקט

נכתבו על ידי פבלו זלצמן

חמלה

חרד אני היום
על מה ש אתמול היה
חרד אני כרגע
על מה שיהיה מחר
צלליות מתרוצצות בפנים
הפינה חשוכה
בתוך הבית
ההוא
יש מקום לכולם
או לא
או כן אולי
אבל
תמיד
אף פעם
יוצא לנשום בחוץ
בורח למרחב
מחפש בספרים שלא קראתי אף פעם
או כן או לא
אולי
אבל
תמיד חוזר לתחושה הראשונה
לבד תלוש קשור בחוט דק לחלל
עצום
אולי אחתוך
את חבל הלידה
במו ידי
להרגיש מאמין
יכול בלי חרדה
או כן או לא
אולי
אבל האם נכון ראיתי
אותך בחשכה
גיבור גדול אמיץ
מושלם לא מנוצח
אף פעם
תמיד
או כן או לא
אולי אפסיק
לראות מישהו אחר במראה
להושיט יד ולהרגיש שלם
או כן או לא מושלם
היום אתמול מחר
חמלה

אמן

בלילה את איתי ואני כולי איתך
ראשי נושא בנועם את כתר הגאווה
נפלא להיות איתי שגם אני איתך
השכם בבוקר
את איננה
חומקת בין חלומותיי
אני כולי
מאוכזב
מאוכזב מאוד ממך
נעלמת מחיי
ואת זמינה
תמיד איתי
ממתינה לקריאה
קריעה שמתפרצת עמוק מלב הים
ספינה שמיטלטלת
מבקש נחמה
ואת בין הרעמים מחייכת אלי
ראשי חובש במרץ את כובע הקפיטן
ושוב
השכם בבוקר
מסתובב ומופתע
לגלות
שאת איננה
לתמיד
שוכבת במיטה
לרגע
את נעלמת
ואני מחזיק אותך
ובזמן שאת איננה
את לוחשת באוזני
נפלא להיות איתי גם שאני לא איתך
ואז זמן לשעון
מקשיב לצלצול
הפעמונים

אמונה

It’s a long long long way

אגדה
והיא חלמה עליו
לפני שהוא נולד
ילדה נערה חולמת
מרגישה
נולדה לפגוש אותו
נולד לפגוש אותה
ואין לזה הגיון
הכול ברור כל כך
שולחת קרן אור
מאיר בחשכה
פינה שבו יושב
הנער שמליבו נבהל
מופיעה בחלום
רוקדת לפניו
ואז גם הוא מרגיש
אותה קירבה קסומה
אישה ילדה יפה
מופיעה בחלום
עטפה אותו באהבה
ישנה לידו
אישה ילדה נצחית
כלה
ליבו לומד לאהוב בתוך האור שלה
ליבה צח וטהור
מלטף את חייו
יוצרים עולם ביחד
לא צפוי ונפלא
ילדה נצחית רוקדת בעומק נשמתו
רואה בו משהו
עדיין לא ראה
היא בחירת לבו
הוא בחירת ליבה
תהיה האישה שלו
יהיה האיש שלה
תהיה הילדה שבו
יהיה הילד שבה
תהיה האמא שבו
יהיה האבא שבה
והיא מאוהבת בו
והוא מאוהב בה
ויקימו ביחד
משפחה רחבה
ילדים מכל גיל
בחיק האמא הגדולה
עפים
נוחתים
וככה היא והוא
רוקדים
שנים רבות
ביחד
יד ביד
והוא ישמור עליה
והיא תשמור עליו
ביחד צעדים בתוך השכחה
יחד מנסים להמתיק את הפרידה
פרידה רכה אתית
דקה דקה
פרידה עצוב כואב
שניה שנייה
והוא ממשיך לרקוד
רוקד הוא לכבודה
כורע ברך לפנייה
לשרוך נעלי מלכה
והיא חיוך מתוק
מתקרבת
אהוב שלי
It’s a long long long way
לוחשת
אוהבת ונאהבת
הולכת
לאת לאת

העננה

הכול עלי
מרכין את ראשו
נושך את שפתיו
נעמד לפניו
פורש כנפי
תינוק מתוק נרדם בזרועותיי
נושף באוזנו
נשימה רכה וקלה
עיניו נפתחות
ניצוץ הפליאה
מעליו מרחפים רגעים שחווה
זכויות וחובות ציפייה ואכזבה
נושם מחדש

הכול מעלי

הקומקום רותח
במטבח

בקשה

ביקשתי לאהוב
לא הרגשתי
התאכזבתי
כעסתי
התגוננתי
נעלבתי
נקמתי
התחרטי
התביישתי
התעצבתי
כאבתי
נחלשתי
הסתגרתי

יד מלטף את ראשי
שותה מים
דוהר בשדות

לפני שנים רבות

את לא באה
את לא הולכת
העגלה תקועה
בלב מדבר
לא שומע את קולך
לא רואה את פניך
הולך אחורה
מתבונן בשחפים
יושב ליד הים
העולם מסתובב
הלבנה מציצה
אין עקבות ממך
העגלה תקועה
מרגיש את חום גופך
שוכב במיטה
מחבקת אותי
מרגיש אותך
מוכן למות
על תשאירי אותי
לבד
תבטיחי
צוחקת צוחק
יושבים ליד הים
מקשיבים לגלים
מתפעלים מהשקיעה
מרים את המקל
מוביל שיירה במדבר
להיות
גם לא להיות
להיות

תקווה

מאחורי הקלעים

אחורי הקלעים
מתייצב ומקשיב
קול שני קול ראשן
מאחורי המילים
הוא נוכח מתקפל
מסתובב חזרה
מקבל בעדינות
הזדמנות חדשה
מאבקים הוא מכיר
ונפתח ונסגר
לא נמנע הוא זורם
יום כחול יום לבן
הוא מוקיר ומכיר
ולעיתים הוא נדהם
עדינות נפש כזאות
קול נשמע בדממה
הוא נוכח ונעלם
צעד הצידה רוקד
הוא אוחז בעדינות
מסתובב מסובב
ונתפס כחולשה לפעמים כוויתור
לא להיט לא קליט
לא נמכר בקלות
הוא רקדן אצילי
הוא מוביל ומובל
מרחף במרחב מחפש
פרי אהבה מהותו
לגלות אהבה
בתוכה
פרי אהבה מהותו
לאהוב
את עצמה

משאלה

שוכב
מרגיש שונה
הקצב
הצליל עמוק
נעלם
עוצר
חוזר בודק
מזיז צובט
לאט חוזר
לאן לחזור ?
נשכח
מאבד לרגע
את הקשב
נעלם
לאן
אולי למות
לרגע או לתמיד
ושב
עכשיו יושב
כועס
מקשיב לשקט המאיים להיות הנצח
שוכב
מקשיב דרוך
מפעיל כל שריר
שעדיין מקבל סימן
נראה לה מי הבוס
חוצפנית
לא מתביישת
רוצה לברוח לצאת
מה רע לה כל כך
צועק
לא נשמע
נבהל
מרים אגרופים הם אינם
גם את ראשו איננו עוד
רק תחושת התנועה הזיכרון
איננו עוד
נעלם
אולי מת אולי חי
מתפרץ בבכי עתיק שנים בוכה
פחדים מחופשים לליצנים
מנסים להצחיק לתעתע
הנני בעץ הנני בפרי
הנני בנחל הנני ברוח
הנני בשמיים הנני באש
בוהה ומתמסר
נופל אל הריק
אני הנשימה
הפעימה
הרגע החולף
מותש
מזיע מתכווץ
יורק דם שואג
בועט לכל כיוון
מתייסר מתחנן
תחזרי
לאן
אלי
ואיך
בשלום
מתי…עכשיו
ואז
תהיי חופשית
נהיה
כן
נהיה אחד

קופצת

פיוס

לא אעקור אותך כשן בינה
צמח חופשי
באדמתי
שמורה לך חלקה
אני. לך חקלאי
אני לך גנן
אפנים את יופייך ותכונותיך
התבוננות והקשבה
אלמד איך להתקרב
איך להתרחק
אליך וממך
בלילה חולם אני עליך
רואה אותך חולם
ומחייך אלי
בכי מתוק פורץ ממני
בכי שקט ורענן
אוסף את דמעותיך
בכף ידי
טיפה טיפה
אתן צועד אליך
רגלי נעות
לאט לאט
איתם אני משקה
מבריא את אדמתי
באופק
אהובתי רוקדת לכבודך

עדיין

עדיין לא כתבתי
את המילה
מוכרחים להיות
עדיין בוחר אני
להימנע
דרך שקרית
דרך נאותה
למי למה
אני נאמן
עדיין מחזיק אני
בידיים בשיניים
ברגליים
נגרר על האדמה
מנסה
בכל כוחותיי
לעצור את העגלה
לפני תהום
מרחף אני
בוהה בשקיעה
רואה בכף רגלי
פצע שהגליד בזמן
מוקיר תודה
מתוך העדנה
כמו מים זכים צלולים טהורים
מוכרחים להיות שמח
מוכרחים
להגן על השמחה

שוב

הרגע
שקיוויתי למחוק
מכווץ שרירים
עוצר
נשימות
מוזמן
או פורץ
גבולות
מחלחל
מושך
מטלטל
נופל לתהום
עוצר
מותש
מפנה מקום
פותח חלון
עובר לסלון
בינתיים
נכנסים
הופכים את החדר
שוברים קירות
רצפה מתמוטטת
מים זורמים ממלאים בור
להקות ציפורים עפים צפון ודרום
הכול נסחף בזרם
ריק
דקות ספורות
חוזר לחדר
סוגר חלון
נשכב נושם
עיניי נעצמות
נמחק

עזרה

תשוקה

והוא שואל ומה
אני אשם ואני
נאשם והוא מאשים
ואני אשם עוד פעם
תשוקה בלתי נתפסת
נוכחת עצורה
נידונה ללא חסד
צומחת יתומה
והוא שואל מתי
ואני אומר אף פעם
והוא אומר תמיד
מרגיש אני אשמה
והוא חושש לא חש
ואני חסום נעלם
והילד מבקש כועס
נחרד נעזב

והוא חושק לעוף
לפרוץ את החומה
והילד מתחנן
מאיים צועק חמלה
תשוקה לשחררו
מכובד האשמה
מעוף למרחבים
להשפיע והנאה
היצר מעורר
ואני רוכב עליו
הרוח מתעורר

אהבה