ההצגה “אִי שֶׁקֶט” אוֹ “אִי שָׁקֵט” כל אחד יפרש לו זאת כרצונו, לשני המופעים הללו יש איכות קיומית.
ההצגה היא לא הצגה רגילה.
היא שיר אהבה ליצירה.
שיר אהבה לשחקן/ שחקנית.
זה שיר אהבה לאישה מאד מיוחדת.
זה שיר אהבה לקהל.
שיר אהבה לאומנות.
שיר אהבה.
ההצגה השאירה אותי ללא קול, ללא יכולת דיבור, ללא יכולת תיאור.
הייתי צריך לעבור לילה כדי שאוכל לשבת לכתוב על החוויה.
ועדיין כשאני מנסה לכתוב הדמעות עולות וחונקות.
ההצגה נעשתה בימי קורונה, ולמען הגילוי הנאות, כמעט לקחתי בה חלק, אך לצערי בגלל המרחק והסגרים לא הסתייע בידי וחשבתי שאולי זו הסיבה שחוויתי כך את ההצגה, אך הייתה איתי ידידה שראתה את ההצגה, ובהצגה אתה יושב וחווה אותה במצבים שונים כשכל חלק אתה רואה מזווית אחרת, ואתה מופרד ממי שבא אתך להצגה, וכך כשהסתיימה ההצגה ישבתי בוהה, עם עיניים מלאות, ובוכה בכי של ממש, וכך גם חברתי. שנינו בכינו בלי לדעת מה השני מרגיש.
ההצגה בנויה משכבות שעומדות כל אחת לחוד וכולן יחד משתלבות, העצוב של התאורה, הוידאו ארט והתפאורה , שהם שכבות ורבדים, השחקנים, השירים, הקהל, כל אלו שכבות ורבדים משתלבים בהצגה.
זוהי הצגה שלא יכולה להותיר צופה אדיש. הצופה בהצגה חייב להיות מעורב בה כי רמת הקשב שלו דרושה כדי לפענח את כל הרבדים שהזכרתי, אבל לפענח אין פירושו להבין, הכוונה היא להיות נוכח בו. הנוכחות שלו משתווה לנוכחות של השחקנים.
אני ממליץ בחום למי שמכיר את המרכז ליצירה בשלומי ולמי שלא , לבוא לקחת חלק בחוויה המיוחדת הזאת. זה תיאטרון שמכניס אתכם כבר מהרגע הראשון לתוך עולם של חוויות רגשיות.
עוד עכשיו בצהרי היום שלמחרת, הגרון חנוק, והעיניים מלאות, כשאני מעלה את הדברים על הכתב.