על ההצגה ערפל
מכונת ערפל זוג מבוגר ליד מכונה מסחטה סרטים של פדריקו פליני על מסכים שונים.
הצגה חדשה של אנסמבל שלומי כניסה של השחקנים עטופים בנילוניים פרטים על זהותם.
מצלמות – מקרופונים – מסכים טקסט אני זאת ש… קאט ריקוד סטפס בניית סט משפחה געגוע.
קאט מסחטה כוס גזר שאלות למצלמה מה זה… ??? בניית סט ארבעה מיקרופונים בחלל
שני ונטילטורים ירושלים בשבילי.
עוד על ההצגה
מתוך ערפל סמיך נגלית לפנינו התרחשות שהיא יצירה תיאטרונית חדשה
הממשיכה לספר גם את סיפורה של להקת התיאטרון שיצרה אותה.
חומרים אמנותיים וחומרים אישיים ששזורים יחדיו. הערפל מסמל מצב קיומי
של כל אחד ואחד מהמשתתפים ושל האנסמבל עצמו
לצד מצבם הקיומי של הדמויות ביצירה.
נכנסים אל תוך הערפל , שוהים בתוך ערפל ,יוצאים מתוך הערפל שוב ושוב.
ניכר כי כולם מבקשים להגדיר את זהותם תוך הרהור וחיפוש .
ישנו במאי שיושב עם אשתו שהיא גם השחקנית בפינת החלל , בסט המזכיר מטבח ביתי.
מדי פעם נוטש הבמאי את המטבח ומתפרץ לתוך היצירה בשאלות נוקבות ביחס לזהות הנוכחים וביחס למציאות הישראלית.
בניסיונם למצוא תשובות נפרצים גבולות ומתערפלות הגדרות.
מרחב חדש של תשובות נפרש
טקסטים ודימויים מוכרים בהקשרים שונים, לפעמים לא הגיוניים, לא מובנים לא מוכרים לנו.
אי אפשר לתפוס ערפל. אי אפשר לאחוז בו. אי אפשר להגדירו.
כך גם לא ניתן להגדיר את היצירה ״ערפל״ המבקשת להשתחרר מהגדרות.
החוגגת את חווית אזור הדמדומים המזומן לה.
על פי המונחים המוכרים
היא מנסה להשתחרר מהגדרות ולחגוג את חווית אזור הדמדומים המזומנת לה.
יצירתו החדשה של אנסמבל מרכז היוצרים שלומי נולדה ממפגש עם במאי הקולנוע הדגול פליני ובהשראתו.
עבודת הווידאו המשולבת ביצירה מביאה ציטוטים רבים מסרטיו השונים והנודעים שאליהם מגיבים השחקנים במהלך היצירה באמצעות יצירת דימויים ודמויות
יחד יוצרים פנטזיה מציאותית שהיא הזמנה לחוות את הקסם הטמון בחיים.
סדר התמונות ערפל
כניסת קהל
נילונים
סטפס
אכזבה געגוע
מה זה ירושלים בשבילך
חייל ריצות
דחיפות
כניסות יציאות
תשוקה בר
שמלה
אלבינוני
זמרת קריסה
תשוקה נורית
משפט שלמה
מסיבה
יציאת קהל
תגובות הקהל
היתה הצגה יפה בכל קנה מידה… מאוד אהבתי הרבה תמונות..הצגה ויזואלית עם תמונות יפות…
נדמה לי שזו אלגוריה לגיהנום שאנו חיים בו כאן.. ד.א.
ריגשתם אותנו מאוד! ..היה מרתק! תודה שהשפעתם עלינו מטובכם ומכישרונתיכם! מ.ג.
ההצגה ערפל מאוד עוצמתית,עשירה בקולות ומראות, מלאה דימויים ומילים, זיכרונות וזהויות משתנות.. ממליצה לכולם לבוא! י.א.ז.
תודה לכל קבוצת היוצרים משלומי על ההצגה ערפל הפורצת את כל גבולות האומנות בתעוזה אין סופית.תודה על החוייה התיאטרלית שלא תשכח. יישר כוח. מ.ל.א.
ההצגה הטובה ביותר של אנסמבל שלומי י.נ.כ.
הצגה מדהימה, משחק מעולה ז.נ.
מאוד התרשמתי מההצגה. הכל בייחד ייצר אפקט מהמם של קול תנועה וידאו שאי אפשר שלא להעריך. ש.ס.
היה אמנותי ומאוד מיוחד. כל הכבוד!!! ג.ב.
תפיסת הבמאי
ב"ערפל" ישנו ניסיון אמיתי לשחרר את היצירה מן הצורך הנרטיבי של סיפור ליניארי והגיוני.ההצגה מציעה לצופה אפשרות להיפתח לרעיונות חדשים ומעוררת בו מעיינות פנימיים של תובנה עמוקה שאנו פחות רגילים לגעת בהם. רצף התמונות הנחשפות מול הצופה עוזרות לו בו זמנית ללכת בהתחלה לאיבוד ואחר כך להשתחרר מכבלי ההיגיון ולהתחבר למתרחש מתוך עולמו הפנימי האסוציאטיבי , הרגשי, ללא מעצורים רציונאליים.
ליצירה היגיון ומציאות משלה המציעים שילוב אומנויות שונות המאפשר עולם בימתי חוויתי בעל חוקים משלו. הדרמטורגיה אינה תלויה בעלילה אלא חופשייה, אנרגטית ומכוונת לגעת במיתרים שונים ומגוונים של מה שנוכח בחוויה. היצירה נחשפת מול הצופה ללא מסכים. אחורי הקלעים גם הם קדמת הבמה ובתווך השחקנים המשחקים את הדמויות של עצמם.
הנושא והרעיון הבסיסי של היצירה נבחרים על ידי הבמאי מתוך הכרות את חברי האנסמבל. באותו זמן גם נבחר החלל שבו צפויה היצירה להתרחש ומשכללים אותו כך שכל המחלקות הרב תחומיות תוכלנה להיות פעילות ומוכנות לניסיון .החלל הוא גורם מאוד חשוב בהתפתחות היצירה. כמו רחם חי המתפתח ומפתח את העומד להיוולד. כל חזרה מתנהלת כאירוע בפני עצמו הוא מקיים את החוקיות של אירוע אמנותי עם התחלה אמצע וסוף. השחקנים מתכוננים ומודעים שמרגע שהחזרה התחילה כל החומרים הנובעים מהמבצעים הם חלק מאירוע אומנותי. החזרות פתוחות לכל אפשרות של הפתעה מבורכת והתנסות חדשה. לפעמים גם מגיעים בהפתעה אורחים הצופים בחזרה כמו הייתה הצגה.
תהליך החזרות נמשך כתשעה חודשים והתחיל עם סדרת שאלות למחקר הנבדקות בחדר החזרות בכלים יצירתיים. החומרים האישיים של היוצרים נובעים מהם בתהליך העלאת נושאים ושאלות מתוך עולמם הפנימי. כל יוצר הינו חומר הגלם של היצירה המתהווה. שילוב העולמות השונים מהווה את היצירה. היצירה הינה חופשיה ומפתיעה ומתחוללת בה תנועת שינויי תמידי המשנה גם את מה שחשב הצופה בה שהיא בעיניו רק רגע אחד לפני. לאתגר שכזה נדרשים פתיחות, גמישות, אומץ לא לדעת ואמונה איתנה שהכול כבר נמצא. החיפוש וההתגלות המוצעים ביצירה הולכים יד ביד ומזמינים את הצופים לחוויה דומה.
היצירה מתפתחת ודיאלוג ביו הדברים המתחילים להתבהר לבין אלה המבקשים להתגלות. בשלב אחרון לאחר שבעה חודשים של זרימת החומרים מתחילים בתהליך עריכה ודיוק של התמונות המרכיבות את הפאזל. העיקרון המנחה הינו שגם בתוך הקבוע יש מקום לבלתי צפוי, לחדש. עתה היצירה מוכנה למפגש עם קהל. ההנחיה למשתתפים הינה להיות ערים לכל דבר חדש שקורה באותו רגע של האירוע ולתת לזה מרחב ומקום בתוך הקיים.
דברים מתוך כתבה של יאיר אשכנזי בגלריה הארץ 12.2019
התיאטרון האלטרנטיבי באמת בישראל מתקיים במקום לא צפוי
לעומת הטלטלות שפוקדות את עולם הבמה התיאטרון האלטרנטיבי באמת בישראל מתקיים במקום לא צפוי הישראלי, מתנהל לו אנסמבל שלומי זה 20 שנה ביציבות ובהצלחה.
את המראה האפור והשגרתי שקדם לו: באולם התיאטרון שבלב אזור המוסכים וההאנגרים של העיירה הצפונית הנושקת לגבול לבנון נברא לו עולם הזוי המורכב מהקרנות קטעי סרטים של פדריקו פליני,עשן, תאורה מרצדת ותחושה כללית של מסתורין.
במהרה מתברר שיש על הבמה ערב־רב של גילאים וגם של גלויות, מארגנטינה דרך רומניה ועד ישראל, ותחושת הזרות בין הבמה לקהל תפנה את מקומה להרגשה משפחתית.
נראה שהמשפחתיות הזו השורה בין חברי אנסמבל שלומי לבין עצמם וכתוצאה מכך בינם לבין הקהל שלהם אנסמבל יוצרים ושחקנים קבוע ונאמן שרובו הגדול מתגורר בצפון הארץ, אסתטיקה ייחודית ופרועה ותהליכי יצירה ארוכים, מעמיקים וסדורים שמולידים בכל ליצירות תעוזה החזותית, האנרגיות המתפרצות והכישרון הדגש כאן מושם על התהליך האמנותי הארוך –
כשמונה חודשי חזרות על כל הפקה חדשה – ולא רק על התוצר שלו.
יש פה להקה מאוד מנוסה בלהתנסות וזה משהו שאנחנו מלמדים, שהניסיון הוא מה
ששווה",. "להיות כאן, להתנסות, לקפוץ למים ולא לדעת מה הולך להיות". וכולם צועדים במסע אל עבר הלא־ידוע
זו תפישת עבודה שבה אין במה ואין אחורי קלעים, הכל חשוף בפני הצופים. התיאטרון הזה משרטט תמונה רחבה של יצירה, של עולם ושל חיים אור נדב־ארגוב, עד לא מכבר המנהלת האמנותית של תיאטרון מראה בקרית שמונה.
כל יוצר תיאטרון צריך לדעתי לראות את הניעור הזה של המדיום התיאטרוני שמתרחש בשלומי".
"הפרפורמנס הוא הזייתי וזה מה שהם יוצרים. אתה כצופה גם תוהה למי זה מיועד, ואני חושבת שזה מיועד לאנשי תיאטרון או לאנשים שהם פתוחים יותר,
כל יוצר תיאטרון צריך לדעתי לראות את הניעור הזה של המדיום התיאטרוני שמתרחש בשלומי".
מעידה כי צפתה בהצגה בנשימה עצורה.
"יצאתי בדמעות מ'ערפל' אף שזה לא הסגנון שלי", היא מודה. "זה מעניין מאוד, ייחודי וחשוב ויש להם מקום,
בקהל היו 40 איש ולמעשה התרחשו שם 40 הצגות שונות כי כל אחד ראה משהו.
סיון שחר על ערפל
היי יקרים,
ברשותכם אשתפכם ברשמים שהלכו והתגבשו בי מצפייה בשתי הצגות של ערפל:
קבוצת אנשים ארוזים בניילונים הדואגים להבחין עצמם זו מזה בפרטי זיהוי אישיים לצד הקראת רצף מספרים אותם קיבלו ביום היוולדם כהבחנה לא פרסונלית כלל וכלל וכבר בעת הזו חווייתי כצופה הופכת דיסוננסית וטעונה- הצורך שלי מופעל והופך למשך שעה תלוי באנסמבל שמא יפתור בעבורי קושייה פילוסופית עמוקה באשר לשאלת זהות, משמעות, ייחודיות, הצדקת קיומיות, שמא אצליח להתנחם ולו בפתרון אחד שיציעו לחידת החיים. לאורך ההצגה הצורך העמום והלא מבואר נטען בי שוב ושוב ובו בזמן גם נגנז שוב ושוב מחוכם ואינטלגנטי שזור בהומור, ארוז במוזיקליות מופתית השולחת אותי לפרובינציות איטלקיות ולרגעים מקלה דרך הזרה ולרגעים נמהלת ברעשים צורמים המופקים מטחינת ירקות שלפחות אלו יהיו ניתנים לעיכול, זאת ועוד מוספים עוד ועוד גירויים להגיע גם מגזרת הארט ווידאו ממפעל הסרטים של פליני המרחף כהשראה למעבדה. הלופים המשוכללים של השחקניות והשחקנים הולכים ונהיים אבסורדיים ככל שהבמאי בוחר להפעילם תחת מוטיבציית האודישנים אולי יזכו לרגעי נחת של זרקור, שינה, חיבוק לזיכרונות עבור אלו שכבר אינם דרך שלד עטור קישוט וסנטימנטליות, חייל תועה ותלוש המגשש אחר נחמה גם כשהשנים כבר צבו עליו, פתיינות המתווכחת בינה לבין עצמה על כוחה והרסנותה ואל לנו לפספס שמקיים האודישנים מתמלא מאונו רק לכמה רגעים שאולים ועליו לשוב לתפקידו הסזיפי שהגרילו בעבורו החיים בכבודם ובעצמם. ההצגה חוקרת שאלות גרנדיוזיות כמו מה זה ישראלי בשבילך? מה זה ירושליים בשבילך? מה זה ערבי בשבילך? ועוד כולן מחזיקות תמות בומבסטיות ורלוונטיות למציאות הישראלית הטרופה ועם זאת לחוייתי הן ננטשות ממשמעותן ונגנזות גם הן כשתשובות השחקנים.יות הופכים לבליל קולות וטקסטים כמעין תקליטים שבורים ואי אז, דווקא אז הן חותרות אצלי לאותה נקודה חמקמקה אך שוקקת חיים שביומיום זוכה בקלות להטמנתה בתהומות נשייתי ועם זאת לא חודלת מלהבליח במעטה ניילוני משלה – עד כמה התוכנה האישיותית שלי רלוונטית למשהו? למישהו? אני חווה תסיסה של האישי מול הקולקטיבי, מה הניחוח המשכר כל כך של האישי שבאישי? של האישי המנהל מונולוג עם הלאומי ובין לאומי? האישי בפוליטי? האישי במשפחתי ? עד שהאישי אצלי מותש ולרגע קט וזך האינדיבידואליות, הנפרדות והאישיו שבאישי מתפוררים ובאופן פרדוקסלי אני מרגישה שייכת ואני "אני" מתמיד. ההצגה מכבה את אורותיה רגע אחרי שכל השחקנים נארזו שוב, הפעם "בשטרונגול מוזקף" וכל החלל הופך לחלום פאלי שבכלל אולי כל רעיונו הוא שהגלגל חוזר חלילה בכל פעם שניתנת הזדמנות לאנושיות להיות מושפרצת החוצה. מעבר לריבוי הדימויים, הסמלים, הגירויים והעובדה שבכל רגע קורה בכל פינה משהו – האנסמבל נותן הצצה לחייהם האישיים והבין אישיים כקבוצה יוצרת וחוקרת שפועלה הוא לא אחר מאשר דיאלוג בועט עם גבולות אי שם ליד הגבול בין עיירת שלומי ללבנון. יצאתי מלאה וריקה, לב מרגיש ושכל מותש, מבינה וסתורה ובידיעה שכל מה שכתבתי פה זה שוב רק תסריט אישי שלי כי הצגה כזו הינה כר פורה להשלכת אינסוף תסריטים, או אינסוף לופים אם תרצו חחחחח ו… אני ממליצה בחום!!
בהערכה,
סיון שחר- לא אישי בכלל אבל שתזהו