הצגה רב תחומית שיוצרת שפה ייחודית בהשראת יצירותיו של סמואל בקט.
ביצירה שמונה תמונות, כל תמונה יש לה כותרת ראשית שמוכרזת בזמן הצגה.
תמונה הראשונה – כניסת קהל, תמונה אחרונה – יציאת קהל, ביניהם רצף של תמונות המצביעות על מצב קיומי
ומערכת יחסים בין שלושה זקנים, שחקנים ותיקים, היושבים על עגלות ושלושה מטפלים, שחקנים צעירים, שאחראים
על תפקודם. בזמן כל ההצגה הוראות הבימוי נשמעות ומכתיבות את הפעולות של הדמויות על הבמה.
בכל התמונות, הוראות הבימוי נאמרות על-ידי דמות הכרוז, חוץ מהתמונה החמישית, "כיבוי אורות", שבה המטפלים,
שחקנים צעירים, הם המכתיבים את ההוראות על פי רצונם ומבאים את הזקנים, שחקנים ותיקים, למותם.
אך זה לא סוף הסיפור, בהצגה זקנים לנצח אין סיפור לינארי ריאליסטי, היצירה מובלת על-ידי שפת דימויים
סוריאליסטית ואבסורד שיוצר מציאות משלה, חידה למבצעים ולצופים שמטולטלים בין ריגוש וניכור לבין גלוי ונסתר
יחד עם העגלות הנושאות ללא הרף את הזקנים לנצח.